חייהם וסוד יצירתם של התאומים לבית חקק

benziyosh@walla.co.il

חגי קמרט, התאומים החולמים - הרצל ובלפור חקק – מונוגרפיה, הוצאת פיוטית, 2023, 226 עמ'.

המונוגרפיה שכתב חגי קמרט על התאומים הרצל ובלפור חקק הפתיעה אותי ומן הסתם גם את הקהילה הספרותית. איני זוכר, שנכתבה מונוגרפיה על יוצרים בשׂיא פעילותם. חגי קמרט הצליח לכתוב עבודת מחקר שמתארת באורח סיפורי את קורות חייהם – ובה בעת לחשוף את השבילים בין הביוגרפיה לנושאי היצירה, למוטיבים, לדרך הכתיבה המיוחדת של התאומים. מה פלא, שכל הקורא מונוגרפיה זו משתאה ואומר לעצמו: 'מי ילד לנו את אלה?' [עפ''י ישעיהו ט, ה]. ברור אפוא, שאין זו רק עבודת מחקר ראשונית, שהניחה את אבני היסוד, אלא קריאת תיגר לאתגר הבא.

---

צמיחת התופעה של 'התאומים חקק'

אי אפשר בלי הערה אישית: התאומים הרצל ובלפור חקק בחרו להופיע על במת השירה העברית בשני הספרים הראשונים בהופעה משותפת. הם פרסמו את ''במזל תאומים'' (1970) ואת ''ספר אורות האהבה'' (1972) בשם משותף ''הרצל ובלפור חקק'', למרות שהשירים באותם ספרים הם נבדלים. הם לא כתבו שירים יחד. אך ההופעה המשותפת הטעתה קוראים, והיו מי שחשבו, שיש כאן תופעה של כתיבה משותפת. הייתי ראשון הסוקרים של כתיבתם בכתב העת ''במערכה''. הצעתי אז במאמרי ''הם עשו זאת שוב'' הצעה לשניים: ''דומה, שהגיעה השעה שיוציאו את יצירותיהם בנפרד, כדי שהקורא יתייחס לשירים כשירים ולא כתופעה ומובטח לנו ששירתם תגיע לשיאים חדשים'' ('במערכה', ספטמבר 1972). לשמחתי הַצעתי נפלה על אוזניים קשובות. מאז הם פירסמו את ספרי שיריהם בנפרד, וזה היטיב עימם: הם סללו להם דרכים מובחנות יותר בשירתם, ואצל תאומים זהים מדובר בחידוד הזהות האישית.

אני קורא ברשתות החברתיות תגובות על המונוגרפיה של קמרט, ולא התפלאתי כאשר המשוררת וילהלמינה ברנדס סוסק כתבה, ש'חשה מחויבת לקרוא את הספר הזה שוב ושוב – ובכל פעם להתרגש מחדש'. זו תגובה שאומרת הכול: חגי קמרט יודע לנתח שירים וגם יודע לספר סיפור. הוא קורא לפרק הראשון שלו - 'שפת החלום והאגדה' – ובעצם זו גם דרכו שלו לפרוש בפנינו את חידת התאומים, את לשונם היהודית היודעת לבדל עצמה מן ההגדרה 'הישראלית'. קמרט כותב את הספר בחרדת קודש ובהרבה אהבה. הנה לכם דוגמה: בקטע הפתיחה המתאר את ימי הפרעות ביהודי עיראק, את ה'פרהוד', שהתחולל שבע שנים לפני לידת התאומים: ''בבוקר עוד חייכה השמש וקרניה פתחו את שערי חג השבועות תש''א [1 ביוני 1941]. הנה עוד מעט קצת יובאו הביכורים ויחֵלו חגיגות החג. אלא שעם בוא הצהריים קדרו שמים וארובּות אימה נפרצו נפרסו לרווחה. שערי מוות נפתחו ברחובות וסמטאות העיר, ואש הגיהינום פשטה זרועותיה בציפורני אֵימה והילכה ברחובות בגדד כחרב המתהפכת של שנאה ולהט, הֶרג ושמד. האש הנוראה שילחה וגֵרשה יהודים לבושים בגדי חג מארץ החיים אל עולם החשֵכה והמוות''. (התאומים החולמים, עמ' 11).

---

מיתוס הפיצוי על רצח שני דודים

חגי קמרט היטיב לפתוח בנקודת הזמן המשמעותית – 1941 – שבע שנים לפני לידת המשוררים, והוא טווה בחוטי רקמה עדינים את הסיפור הנורא, את השבר, את השכול, את סיפורו של הסבא השכוּל – ובעוצמה מרגשת יודע חגי קמרט לבנות את 'מיתוס הפיצוי': שני התאומים נולדים שבע שנים לאחר הפרהוד, לאחר השכול הנורא, והחכמים באים לסבא השבור ואומרים לו: ''אלה התאומים השניים - אלה מבשׂרים את הפיצוי על בניךָ ברצח של הפרהוד. קיבלתָ שניים תמורת שניים''.

סיפור האבל המשפחתי, תיאורה של אחות הנרצחים המוּבלת לחופּה כדי לשׂמח את המשפחה – כל אלה הם מבוא לקראת הפרק הדרמטי על אם התאומים. מונוגרפיה שיודעת לפרושׂ את הרקמה המשפחתית המיוחדת – כחלק מנובלה מחשמלת – זו לא רק עבודת מחקר, זה סיפור 'בשפת האגדה והחלום'. חגי קמרט יודע להציב את הקו הגובל בין פרקי השירה של התאומים – גילוי הסוד הקושר בינם לבין הנרצחים. הוא מתאר בעט של סופר רגיש את ההלם שאחז באחים התאומים, כאשר באקראי, בקריאת ספר על הפרהוד, הם מגלים, ששני הנרצחים הם חלק מזהותם, וכך הם מבינים שהם הנושאים שמות של תקומה, אוחזים גם בתרמיל הכבד של הגורל היהודי. זה השלב של גילוי הסוד. כך מתאר זאת קמרט: (עמ' 21): ''זה שלב שהם מכנים אותו ''שלב ההתוודעות'', 1977. גילוי זה מביך ומעורר תסבוכת של רגשות ותסכול. כל זאת — משום שהם ראו את עצמם כבנֵי דור הממשיך את תקומת עם ישראל בארצו, והנה חור שחור נפער: הם גילו, שבעצם יש בהם גם משהו הקשור בעוצמת זיקה גבוהה אפילו פיסית, לפרהוּד. שהרי הם נולדו כפיצוי על מות בני משפחתם בפרהוד. גילוי מתסכל זה שימש אולי כזָרז לצאת למסע חיפוש ונבירה בהיסטוריה של המשפחה''.

חגי קמרט יודע ללכת בשבילי הספרים והשירים והוא מאיר בפנס רב עוצמה על המהפך שחל בכתיבה של האחים: ''בעקבות הגילוי הזה, חלה גם תפנית בשירים. המשוררים, ששאבו עד כה מגוון רחב של נושאים הן מן התנ''ך, הן מן המסורת, עברו לטפּל גם בנושאים, שהם במישור המשפחתי; הם כתבו על ההווי המשפחתי בארץ המזרח, כפי שסופּר להם על ידי סָבם, אימם ובני משפחתם, שחוו על בשרם את עול הגלות: תרבות, מנהגים, וגם יחסים בין היהודים לבין עצמם וביניהם לבין הגויים. משׂא כבד הוטל על התאומים''. (עמ' 21).

---

התקומה והכאב – החלום ושברו

סיפור חייהם של התאומים אכן מרתק ומרגש, והמחבר יודע לתת לשירים לפרושׂ את החיפוש אחר הקשר בין התקומה לבין הרצון הפואטי לתעד הכול – גם את השבר, גם את החלום של השניים, שחונכו להיות 'ילדי הגאולה'. כך מתאר בלפור חקק את שכונתו המיתולוגית – בתי סיידוף (עמ' 29): ''הכּמיהה לבתי סיידוף שכונת הילדות, לא רק שלא נמוגה, אלא הולכת ומתחזקת עם השנים. ללמדךָ, עד כמה אדם קשור לכור מחצבתו — הילדות, ועד כמה הילד הקטן מלווה אותנו כל חיינו''.

בתי סיידוף — הנמל של החיים / בלפור חקק
הַחַיִּים הֵם מִלְחָמָה, אָמְרָה לְאִמִּי הַשְּׁכֵנָה רוֹזָה, שֶׁהִגִּיעָה מִגֵּאוֹרְגִּיָּה, דִּבְּרָה עִבְרִית וְגֵאוֹרְגִּית וְלִפְעָמִים גַּם עַרְבִית וַאֲרַמִּית. דִּבְּרָה מִתּוֹךְ שִׂמְלָה מְשֻׁבֶּצֶת גְּדוֹלָה. ''טוֹב שֶׁהִגַּעְתֶּם לְבָתֵּי סַיְדּוֹף כָּאן הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים''. כָּאן מַתְחִילָה הַגְּאֻלָּה''.