|
|
|
מן הכּלים השבורים של השפהאל השיר השלםשלא הושר (אך נכתב)שושנה קרבסי
עיון בספרי השירים –
הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, שירים, הוצאת שלהבת ירושלם, תשפ''ג, 320 עמודים
בלפור חקק, סולם הכּלים השבורים, שירים, הוצאת שלהבת ירושלים, תשפ''ג, 320 עמודים התֵדעו כיצד רוכשת אני ספרי שירה? אני רוכנת על מדפי ספרי השירה בחנויות (לרוב מדף זניח בגובה נמוך ששובר לי את הברכיים...) ופותחת ספרי שירה בעמודים אקראיים. אם שיר הרטיט את לבי וגרם לי לחדול מקריאתי כדי להסדיר נשימה, אזי אני רוכשת את הספר. בביתי מדפי שירה, קלאסיקות, משוררים חדשים בני זמננו ומשוררי נֵיכר. אבל ישנו ״ה-מדף״!, מדף שירה גדול ונפרד שנמצא בחדר השינה, קרוב ללבּי, עליו אני מניחה את הספרים שנִשמתי נֶעתקה מהם ושמהווים בשבילי השראה - ולחילופין סוג של קורס לכתיבה, שירים כאלה, שאני אומרת לעצמי – ״יש לָך מה ללמוד מהם״. כך יצא שספרֵי השירה של הרצל חקק ובלפור חקק מצאו דרכם אל מדף הפנתיאון שלי מבלי שהכרתי את השניים אישית. זה עתה נוספו למדף זה שני ספרי שירה מרַגשים, מהם אני לומדת ריבוד שפתי וכיבוד שפת המקורות היהודים כּכלים לכתיבה עמוקה. שני ספרים חשובים שבּלתי אפשרי לחלוף על פניהם ללא התייחסות מכבֶּדת. אלו הם ספרי שירה של האחים החקקים: השיר שלא שרו מעולם, הרצל חקק, סולם הכלים השבורים, בלפור חקק, כמו גם ספריהם הקודמים השוכנים אחר כבוד על מדף הפנתאון שלי. ויסלחו לי האחים, על שאני מכניסה את שניהם למאמר זה בבחינת סל אחד, אלא שכל חייהם הם עושים ופועלים במקביל ועל אף המובחנות האישית ביצירתם , המשותף הביוגרפי והאומנותי ביניהם רחב יריעה ובאופן סימביוטי של ממש. בלפור חקק כָּתב בשירו ''שירה מן הנהר'': תְּאוֹמִים נוֹלַדְנוּ לְיַד הַנְּהָרוֹת
כָּל תְּאוֹם וְכִנּוֹרוֹ.
|
השפה העברית היא גיבורת השירים
מאמרים רבים נכתבו על ספריהם החדשים של החקקים מנקודות מבט שונות, ואני מבקשת להתייחס במאמר זה להשפעות הקנון היהודי על יצירתם ובכלל זה השפה העברית העשירה של השניים, שהיא הגיבורה הראשית של ספריהם:
אין היא שפה מן החוץ אל החוץ אלא מן הפְּנים העמוק, משורשי השפה הסבוכים והמפותלים, שבסיסם עשוי מהמקורות היהודיים, ארון הספרים היהודי, החל מהתנ״ך על הפְּשט והדְּרש, ממדרשי האגדה, מהתורה שבעל פה, מתהילים, משיר השירים, מהמשנה, הגמרא, 'ספר היצירה', פרקי אבות, מ'הזוהר', מהקבלה ועוד.
כל העומק המטריף הזה מצוי בשפת שירתם ומתוך אוריינות וידע פנומנלי במקורותינו. (האחים חקק היו בעברם חתני תנ״ך עולמיים). שפה מועשרת זו היא חלק אורגני מנשמתם, היא 'בּילט אין', טבעית, קולחת, ממש כשם שדורות על גבי דורות של אבותינו היו בקיאים בשפה שירית זו - ולמעשה חיו שירה מרגע שפקחו עיניהם בבוקר ועד שנעצמו עיניהם בלילות: השירה הייתה חלק מהיומיום בתפילות, בשירת הפיוט, בקריאת התורה וה'פּרשות', בשִירת הבּקשות: כִּתבו לכם את השירה הזאת – התורה משוּלה לשירה גבוהה.
המשוררת הפולניה שימבורסקה הלינה באחד משיריה, כי מעטים כותבים שירה - ומעטים עוד יותר קוראיה... והנה אבותינו מדור לדור - פיהם אמר, ועדיין אומר שירה, וכל דור מעביר את השירה הזאת לבניו: שרשרת מסירה מופלאה של שירה, ובהחלט ניתן לטעון, כי הממד ששמר על הזהות היהודית לאורך מצוקת הדורות והבורות, גם כשליהודי לא הייתה ארץ מתחת לרגליים או נכסים דלא ניידי, הרי זוהי השירה, שפת התפילה, הפיוט והתורה, שהועברו כנכסים בכתב ובעל פה מדור לדור, כשגם לנשים תפקיד חשוב בהעברת שירה זו ליד עריסות התינוקות ובשירת סתר יהודית בימי צרה, אינוס והשמד. השירה הייתה שומרת הגחלת היהודית. והיא שעמדה.
הרצל ובלפור חקק הם בבחינת יוצרים, שאני רואה בהם חלק משרשרת המסירה העתיקה בשל ההשפעה הרבה של שפת התפילה ובית הכנסת ביצירתם ושל הקנון היהודי בכללו.
ושלא תטעו, אין מדובר ביצירה דתית במהותה, המה כותבים הפועלים וחיים במרחב מחולן, חייהם מתנהלים בבחירה אישית מה לקחת מהיהדות לתוך חייהם ומה להשאיר מחוץ לחייהם היומיומיים ומגדירים עצמם כ״מסורתיים״. מרבית הציבור, כולל הציבור החילוני־ יהודי מגדיר עצמו כמסורתי, כמי שזהותו היהודית היא חלק ממנו, חוגג את חגי ישראל לצד חיים חילוניים, על ספקטרום מאוד רחב, שנע בין מסורתיות דתית לבין מסורתיות חילונית. לפיכך, ההגדרה של יהודי מסורתי אינה בהכרח דתית, כי אם גם ואולי בעיקר זהותית. על ספקטרום זה החקקים נמצאים, עם נטייה יותר לסקאלה, שיש בה מידה רבה של חילוניות – ולפיכך, שירתם אינה שירת קודש, כי אם שירה אישית השואפת השראה וחכמה עתיקה מהאוצרות המוכמנים של השפה העברית ושורשיה הכתובים - ומתוך היכּרות עמוקה עם תוכניהם. הכּתבים העבריים לאורך הדורות הם עבורם מקורות השראה.
נתון מפתיע: הרצל ובלפור, שנולדו עם קום המדינה, למדו והתחנכו במערכת החינוך החילונית הממלכתית, הן בחינוך היסודי והן בתיכון, מערכת חינוך שהקימה המדינה הצעירה, שגדלה והתפתחה במקביל לשנותיהם (נולדו עם קום המדינה) , אשר שיקפה את תחושת הגאולה של עם השב אל ארצו אחרי גלות משפילה ורצחנית של אלפי שנים, מדינה שמחדשת את שפתה העתיקה ומחדשת בה: מדינה עם תפיסות חילוניות מובהקות, שאינן מתכחשות לאוצרות היהודיים - אלא אלה משמשים אותה לא רק כהשראה אלא כלגיטימציה לזכותנו על הארץ ולמעשה הציוני. הקאנון היהודי העתיק השתלב בטקסים ממלכתיים, בסמלי המדינה, ביצירה הישראלית על סוּגותיה, ובמערכת החינוך, אשר שאבה לתוכה מן הקאנון היהודי את מה שרלוונטי לתפיסות החילוניות הציוניות. כי גם לציונות היה חשוב לשמור על קשר עם העבר הלאומי.
הקנון היהודי הוא מקור השראה
החקקים נולדו למשפחה מסורתית, שעלתה מעיראק לאחר פרעות ה'פארהוד' ואובדן אישי של בני משפחה בפרעות. חווית הבית השורשית היא בין היכלות התפילה הירושלמיים, שירת הסבים והסבתות, שירי הערשׂ של האם שהייתה דומיננטית בחייהם. מכל אלה הם יונקים עד עתה גם לתוך שירתם האישית או הארס-פואטית. בהתייחס לשירה הארס-פואטית דומה, כי אפילו בשני שמות הספרים - החקקים משלימים זה את זה – הכּלים השבורים דווקא הם סולם אל השיר השלם - מתוך הכּלים השבורים נכתבת יפעתו של השיר שלא שרו מעולם, הוא השיר הנכון לה, לנפש.
לא ניתן להתמקד בנימי שפתם הרבודה של החקקים, מבלי להתייחס לשפה העברית ביצירה הישראלית בעת החדשה וביתר שְׂאת בעת הזאת.
לא כל יצירה ספרותית בעברית מחויבת לקנון היהודי אך בוודאי שהיא מחויבת לַשפה העברית ולעושרה. רבים הכותבים היום בשפה דלה, רבים המנסים לחקות את המשוררים הקלאסיים בשירה העברית כגון יהודה עמיחי על שפתו, שנדמית כשפה ישירה, במשלב לשוני יומיומי, שירה שלא תמיד היא פואטית, לעתים יותר סיפורית ופחות משתמשת בכלים פואטיים. חקיינים אלו נעדרים את היכּרותו של עמיחי עם הקנון היהודי, את בקיאותו בארון הספרים היהודי ואת תפילות הכוהנים בבית המקדש ואת בחירתו במשלב לשוני פשוט להבנה ונטול חריזה ומשקלים קבועים ככלי לביטוי משוחרר של הרגש או הרעיון. כך יצירתם של החקיינים נטולת הריבוד העמוק הזה היא פשטנית, והעברית נדמית כמי שהופשטה מנכָסיה.
הרצון בשירה הוא להתחבּר אל העבר (בלפור חקק, סולם, עמוד 177):
אֲנִי עוֹמֵד בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עָמְדוּ
מַעֲלוֹת חֻלְדָּה
בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיְתָה שִׁירַת הַלְּוִיִּים.
אֵין עִמָּדִי שְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת הַכֶּסֶף
לְקַבֵּץ אֶת הָעָם אֶל הַשִּׁירָה
יֵשׁ כָּאן חֶסֶר גָּדוֹל וּכְאֵב.
אֲנִי עוֹמֵד עַל הַמַּעֲלוֹת שֶׁאֵינָן –
וְקוֹרֵא אֶת הַשִּׁיר בַּלֵּב.
|
ניתן אף לומר, שהתעקשותם של החקקים להיאחז בקַנון היהודי ביצירתם היא התרסה והאצבע בסכר הנפרץ של המגמה ההולכת ומתחזקת של שירה בשפה פשוטה, נטולת רבדים ואף כנגד שירה שניכּרת בה רדידות שפתית.
סביר להניח, שרבים מהכותבים היום אינם מכירים את הפולמוס שהתעורר אי שם בשנות השבעים בעקבות יצירתו של נתן זך ובעקבות מאמריו נגד הקיפאון בשירת המשוררים ה״ראשונים״ (אלתרמן, כמשל) הכפותים למסגרות של משקל וחריזה וגבהוּת שפה. אמצעים ספרותיים אלה נתפסו כמחיצה, כאילו אינם מאפשרים בצבוץ אמיתי של הרגש מבּין השורות. על נתן זך כתבו מבקרי הספרות של התקופה, כי הביא מהפיכה בשירה גם בשל השימוש בשפה עברית יומיומית.
נתן זך אכן הביא מהפכה לשירה, ומבחינתו של זך שפת היום יום או שפה שיש בה מִשְלבי שפה גבוהים, נמוכים ובינוניים הם לגיטימיים בשירה.
ניתן לומר, כי מגמה זו של שירה בשפה במשלב לשוני נמוך-בינוני ובתבנית חופשית מקובלת עד היום בשירה העברית, מה שמביא לא רק לחופש כתיבתי אלא לכתיבה מצד יוצרים שהיכּרותם עם רובדי השפה ושורשיה היא קלושה, לא כל שכן היכּרות עם הקנון היהודי.
רואים עצמם חלק מהנס של הגאולה
הרצל ובלפור אינם נוהים אחר אופנות פואטיות כאלו או אחרות, יש להם כנכס ייחוד משלהם, הקול של עצמם וכבוד רב ליצירה העברית לדורותיה, גם בשל תחושת הגאולה והנס של הקמת המדינה, מסרים שעל גבּיהם חונכו. מבחינתם השפה העברית ותחייתה הם חלק בלתי נפרד מנֵס הגאולה ורואים בעצמם חלק מגאולה זו: יש תחושה בשיריהם, שהם ממשיכים ונושאים את משׂואַת השפה והתרבות העברית, בדומה אולי למשורר אורי צבי גרינברג.
 יתירה מזו, בקיאותם אין סופית לא רק בקנון היהודי אלא גם ביצירות הספרותיות של גדולי הסופרים/ות והמשוררים/ות של ארצנו, ובכלל זה היכּרות עמוקה עם יצירות שנכתבו ביידיש או על תרבות היידיש. יצירתם, אפוא, שואבת הן מהמקורות היהודיים והן מהקנון הספרותי הרחב של גדולי הספרות בארצנו, כולל היכּרות עם השינויים והמגמות בעולם הספרות, התכתבות עם מגמות אלו ועם המנעד היצירתי בעברית: כתיבתם מועשרת ומושפעת מכל השפע הזה. עם זאת, יש להבחין, כי הידע העצום והריבוד שלהם בשפה ובארון הספרים היהודי הם בבחינת כלים לביטוי אישי ולאו דווקא דתי. השפה היא האוצר, והמסר שלהם יודע ומבקש: אין להשליכו, השפה ואוצרותיה הם מורי הדרך – והם הילדים המשוררים שנשאו את מורשתה, שומרי פיקדון. הם חשים, שהם שומרי הניצוץ האחרונים (הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמוד 230):
רַק הַזְּמָן מֵבִין חֻמָּהּ, הַשָּׂפָה. בָּהּ נַחְפֹּץ.
בָּהּ חַיֵּינוּ נִכְתָּבִים, כְּנִיצוֹץ. בֹּהַק תְּחִיָּה
נִמְסַר כְּמַשּׂוּאָה, הַתְּקוּמָה כְּנֵר שָׂחֲקָה
מַבִּיטָה מִן הַבְּאֵר: 'לָכֶם יְכֹלֶת לְהָשִׁיב
מַה שֶׁאָבַד, לַשֶּׁבֶר לָתֵת יָד, הַמַּסָּד. נִתֵּן
הַפֵּשֶׁר לַשָּׁנִים, נְכוֹנִים, שׁוֹמְרים לַבֹּקֶר,
שׁוֹמְרֵי נִיצוֹץ אַחֲרוֹנִים. הַטּוֹב בַּזְמַנִּים'.
|
אין בשירה העברית היום אח ורע לתופעת האחים החקקים ויצירתם. עם זאת, החקקים אינם שמורת טבע, יצירתם ערה לשינויים, מתכתבת עמם ואף מוחה נגדם לא במחאה ישירה אלא בדרך היצירה. כך יצירתם במשלב לשוני גבוה, מקראי ורבוד קוראת תיגר על היצירה בשפה רדודה ונטולת עומקים. הם ממשיכים בשלהם בעיקשות של מי שמבין את בוהק האוצר שבידיהם.
בשירתו של הרצל חקק השפה העברית היא הגיבורה, מלכת הגאולה של העם השב לארצו ומְחַיה את שפתו, מתוך תודעת גאולה אישית שחווה על בשׂרו בביוגרפיה האישית שלו וביצירתו הוא מוכיח את משפילי השפה. כך גם בשירתו של בלפור חקק. שירתו מפלסת דרך בשיירה העתיקה, והוא קם להחיות את המדרשים, לתת לחן לניגונים הישנים (סולם הכלים השבורים, עמוד 58):
הוֹלֵךְ וְנוֹסֵעַ בְּתוֹךְ שׁוּרוֹתֵיהֶם
לוֹמֵד שְׂפָתָם
וְהִיא שְׂפָתִי בַּמַּחֲזֶה.
חַי אֶת הַמִּדְרָשִׁים שֶׁלָּהֶם כִּכְתָבָם
כּוֹתֵב אֶת הַמִּדְרָשׁ שֶׁלִּי כִּכְתָבִי
בַּזְּמָן הַזֶּה.
כָּל כִּתְבֵי אַהֲבָתָם הֵם לִי זֶהוּת
נִגּוּנֵיהֶם הֵם מַעְיַן חִיּוּת.
הַפְּסוּקִים שֶׁלָּהֶם מַחֲלִיפִים מַצַּב צְבִירָה
הֵם הַשָּׂפָה שֶׁלִּי וְהֵם לִי שִׁירָה.
|
למצב הצבירה הקדום הזה, מייחלת גם נשמת האח התאום הרצל חקק (השיר שלא שרו מעולם, עמוד 8):
״הַשָּׂפָה נָשְׁמָה קְטֹרֶת, נָשְׂאָה עָנָן.
מַה נִּשְׁאַר, רֶכֶב רֵיק, מַחֲנַק עָשָׁן.
הַדַּפִּים מְחַכִּים לְנֶפֶשׁ הַשָּׂפָה.
שִׁכְבָה לְשִׁכְבָה. חֹל מִקֹּדֶשׁ יוּבַן.
אֶל הַסּוֹד תּוֹעֵי דֶּרֶךְ, אֶל הָאוֹר
הַגָּלוּם בָּהּ בַּפְּנִימִיּוּת הַבּוֹעֶרֶת.
|
בזמנים שלנו ניכרת רדידות השפה באופן כללי, הן במערכת החינוך, בשל הקושי להעביר שיעור מלא בשל המשיכה לדיגיטציה, הן בשל היעדר הרגלי קריאה של הדור הצעיר, הן בשל ההיעדרות של הקנון היהודי מבתי הספר הממלכתיים בשל החשש מ – ״הדתה״, והן מפאת לימודי התנ״ך הרדודים ההופכים את התנ״ך לשפה זרה שלישית עד כדי כך שחלק מהמורים לתנ״ך אינם קוראים את הטקסט המקורי אלא מכתיבים את הסיפור בשפה יומיומית מבלי להתמודד עם הטקסט המקראי.
דרדור השפה ניכר היום לא רק בשירה הכתובה אלא גם בשירה המוזיקלית המושרת, בה מושרים טקסטים, לעתים מבישים ברמתם.
יתירה מזו החברה היהודית רוחשת בבעֵרת השיסוי של מגזר כנגד מגזר, כשילדים יהודים בחתך רחב לא יודעים, איך נראה בית כנסת מבפנים עד לבר/בת המצווה, כשאז מזוהה בית הכנסת בעיקר כמקום, שבו קולעים לנערים סוכריות בפוני, (אבל יבקרו ויכירו מנזרים וקתדרלות ברחבי אירופה).
בימים שכל תוכן יהודי בבתי ספר נתפס כניסיון מסיונרי להטות את הילדים אל הדת היהודית תחת מושג שלא הכרנו עד לא מזמן – מונח ה- ״הדתה״, שהוטבע והשתרש בשל אי היכולת של הציבור להפריד בין אוצרות העם היהודי לבין מנגנוני הדת ומעורבות הדת בפוליטיקה על לכדי משבּר חברתי של ממש.
דווקא בימים אלו מאירה יצירתם של הרצל חקק ובלפור חקק באור יקרות של שפה, של שפע רוחני, של אוריינות ספרותית נדירה, של התכתבות ביצירתם עם גדולי המשוררים והיוצרים: אלתרמן, ביאליק, עגנון, נתן זך (כנגטיב), אורי צבי גרינברג ועוד.
שניהם מתארים עצמם בספריהם כילדי תהילים, וגם ב'ילדי השירה' המחויבים לשירה הקדומה. ייעודם לשמור את הגחלת (הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמוד 257):
הֵן עֵינֵי הַיְּלָדִים לָעַד תֵּדַעְנָה, גַּם לְאַחַר
שֶׁעֵינֵי הֲמוֹנִים, בְּעוֹלָמֵנוּ כֻּלּוֹ, תֶּחְדַּלְנָה
מִלִּרְאוֹת. אָנוּ נִנָּבֵא צֹפֶן, סְמָלִים וְהוֹד.
|
ביצירתם שאיפה אל העליונים בדמות נשגבות השפה והשראת המקורות כחלק אורגני מן היצירה. בבחינת צעקה המבקשת להדהד בלבבות שאין לותר על העושר התרבותי היהודי בשל חרדות הדתה ודעות שגויות, ובכך הם מהווים חוליית חיבור המבקשת להתחבר לחוליה הבאה בתור בשרשרת היצירה, אך לא בטוח שהיא פוגשת חוליה זו בשל הנתק המצער שהוזכר כאן.
בהיותם יוצרים שבחרו בדרך עצמאית, מובחנת, שלא דרך 'חברותות ספרותיות' או הגדרות מגזריות, יצירתם עוד תישפט בראי ההיסטוריה וכבר היא תופסת מקום של כבוד על מדפי הספרים הקנוניים ובלבבות של מי שמבין את הערך של מה שהם מביאים ביצירתם הנדירה.
השירה שהם כותבים חוזרת אל מחזוריות ההגדה הלא נגמרת, והגדת לבנךָ, והגדתָ לדורות הבאים (בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמוד 11):
נָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אוֹתָנוּ חֲלוֹמוֹת
כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין סְבִיב שֻׁלְחַן הַמִּלִּים- - -
מְבַקְּשִׁים לוֹמַר בַּהֹוֶה שָׂפָה מַדְלִיקָה
אַךְ כֻּלָּנוּ שָׁרִים שִׁירָה עַתִּיקָה.
הַיּוֹם מַעֲרִיב עַל שֻׁלְחָנֵנוּ, וְגַם הַמִּלִּים
כַּכּוֹכָבִים אָנוּ, הוֹלְכִים וְרַבִּים.
הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין.
|
מבחינתי האישית השניים הם קורס פרטי לכתיבה יוצרת, מקור השראה משפיע ומקור לקִנאת סופרים מבורכת המדרבֶּנת להכֵּרות עם מה שנגזל מאיתנו בחינוך חילוני, שהפך את החילוניות לדת בפני עצמה, שבו חג הפסח הוא חג האביב וחג השבועות הוא חג הביכורים בקיבוצים...למשורר חסרה המעטפת הרוחנית, פרגוד הנצח והסוד (בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, 267):
מֵאֲרוֹן הַסְּפָרִים הַיְּהוּדִי,
אָסַפְתִּי אֶת הַשּׁוּרוֹת שֶׁלִּי [...]
וּמִשְּׁאֵרִיּוֹת הַחֹשֶׁךְ
תָּפַרְתִּי פַּרְגּוֹד
כָּתַבְתִּי נֶצַח וְהוֹד.
|
|
|
|
מן הכּלים השבורים של השפה
